מהרהורי מורה

אומרים שבכל פרידה יש מעט מוות. ואני, שדי סגור ולעיתים נדירות חושף את רגשותיי בוודאי לא נותן חיזוק לאמירה זו. אך בכל זאת היא נכונה.

מעט אני יודע מה עובר על תלמידי אחר השעורים איתי, אם כי לאחר זמן ממושך, למד אני רבות אודותם ,לרוב מתוך צפייה בהתנהגותם ובעיקר בשינויים החלים בם.

ועם מה חוזר המורה הביתה? תופתעו לדעת! אפשר לכתוב ספר שלם אחרי כל שעור. כמו: למה אני לא שולט מספיק באגו? אכזבה על שעור או חלקו שלא היו ברמה נאותה. על התנהגות או אמירה לא יפה כלפי תלמיד אחד או יותר. דבר זה ייסר אותי ויטריד את מנוחתי זמן רב, וכן פרטים רבים הנוגעים לשיעור ולמערכות היחסים ביני והתלמידים. אך בעיקר מכאיבה לי עזיבת תלמיד את המועדון והפסקת אימוניו.

מורה טוב הוא לא מרצה! כמו אמן טוב שנבדל מאחרים לא רק בגין כישוריו האמנותיים אלא גם ביכולתו לחשוף ולתת את כל כולו בפני צופיו, כך הוא המורה. ולא רק זאת, המורה גם זורע או שותל חלק מעצמו בתוך כל אחד מתלמידיו ובמשך הזמן חלקם נעשים חבריו וכולם כמו ילדיו. איזה סיפוק יש למורה בעבודתו? בדיוק כמו להורה לראות אותם גדלים מצליחים ומרשימים בהישגיהם.

כמו הורה טוב, יותר אהבתו ודאגתו נתונה דווקא לחלש ולפחות מוכשר מבין תלמידיו, ולמרות שלעיתים נדמה שאני נטפל אליהם איכפת לי מהם יותר מהאחרים.

כל עזיבה של תלמיד פוצעת, וזמן רב עובר עד להגלדתה אך לעולם לא להיעלמותה. בכל פעם שזה קורה שואל אני את עצמי היכן טעיתי? אני תקווה שתלמידים לא יעזבו, ואולי אלו שכן עזבו, חלקם יחזרו מתי שהוא, ובכלל דברו איתי על הכל. אולי מפני גילי, מותר לי לומר שכמעט את כל השגיאות כבר עשיתי, אז מותר לי גם להשיא לכם עצה.

שלכם שלמה