ללכת בדרך

זן ובודו! מהו הקשר בין שניהם?

הזן כתורה רוחנית מתנגד באופן נחרץ לכל גילוי של אלימות. מאידך, אחד מהעקרונות החשובים של הזן היא שהליכה בדרך היא גם אחת הדרכים החשובות להתקדם ולהשיג הישגים רוחניים גבוהים.

מכיוון שבודו היא דרך צבאית כגון: קנדו,גודו, קראטהדו, אייקידו,איאידו ואחרים,

קיבל הזן וגם נתן לגיטימציה לעיסוק בבודו כאחת הדרכים להשגת רוחניות גבוהה.

מהי הדרך? אפשר להסבירה למשל בסיפור הבא: מורה לבודו פנה יום אחד אל תלמידו האלוף והזמינו לצאת עימו יחד ביום המחרת לראות אבן סלע מיוחדת. האלוף, מחמת כבודו של מורו וגם מפני שסבר שאתר זה יהיה חשוב להשכלתו כאומן ואלוף לחימה, נעתר להזמנה אם כי ללא התלהבות יתרה. בוקר המחרת יצאו שניהם לדרך עם צידה קלה על גביהם,עזבו את העיר חלפו על פני כפרים רדומים, הלכו בשדות ירוקים חצו נחלים מתפתלים והדרך מתארכת. האלוף קצר סבלנות שואל את מורו היכן הסלע המיוחד? עונה לו מורו : עוד מעט נגיע! ושוב ממשיכים בדרכם מטפסים על הרים עוברים בגיאיות והתלמיד כבר עייף שואל את מורו שוב את אותה שאלה ומקבל את אותה התשובה חזרה. ממשיכים בדרכם עוברים בשבילים צרים בתוך יער עבות צופים בחיות יער ופרחים נדירים והיום חולף והמורה ממשיך בדרכו. התלמיד מותש, שוב בקול רפוי שואל את אותה שאלה ומקבל את אותה התשובה. ופתאום בפסגת גבעה רגילה עוצר המורה בצד אבן רגילה ושטוחה ואומר הגענו. התלמיד עוצר מביט באבן הסתמית בתימהון עמוק ושואל את מורו: האם זהו הסלע המיוחד אליו יצאנו למסע כזה מייגע? מביט בו המורה וחיוך רחב משוך על פניו ואומר: ומה עם הדרך!

רוב תלמידי ואומני הבודו מרוכזים בעיקר בעצמם ובמטרות סופיות שונות שהם מציבים לעצמם להשגה,אך בעצם מטרות אלו הן אותה אבן שטוחה בראש ההר או הגבעה ושבגינה לא שמו לב לדרך היפה בה הם עוברים.גם אם לעיתים נדמה שהדרך קשה ומפרכת ולא פעם רצופה מכשולים,בהסתכלנו אחורה ניזכר בה בגעגועים.

אם הייתם יכולים לקבל דרגה או תואר גבוה ללא עבודה ארוכה ומפרכת או אולי ללא בחינה כל שהיא האם הייתם מקבלם? המציאות סביבנו מראה שרבים בתוכנו אמנם כן הסכימו לכך. מה חשוב יותר התואר, או הדרך בה הלכנו? איזו היא הדרך בה אנו באמת מקבלים, גדלים, מתפתחים ומהווים מהות לכותרת או לתואר שלנו, בהשוואה לאחרים שלא הלכו בדרך, וכל תוכם נבוב ותוארם אשליה. האם באימוני הבודו רק הניצחון חשוב, או שמא הדרך בה השגתי אותו חשובה יותר.

בגיל מבוגר הזמן חולף ביעף האומנם? או שמא איבדנו את תמימותנו ויכולתנו להתרגש ולחוות את יופי כל רגע חולף? באחד הימים נעצור ונביט אחורה ומה נזכור מהדרך בה הלכנו?

שלכם שלמה דוד