בודו בוגיטסו ומה שביניהם

לא כל עוסק בתורת לחימה(בודו) ואו אומנות לחימה(בוגיטסו) מבין היטב את ההבדלים בין השניים, כמו גם ההבדלים בין שיטות לחימה מסורתיות ומודרניות.

רבות נתקלתי בעוסקים בשיטות לחימה מודרניות המגדירים את שיטתם כמסורתית. אולי יפתיע אתכם לדעת שענפי לחימה כגון: גודו,קראטה דו, אייקידו ונגזרותיהם השונים כמובן, מוגדרים כענפי לחימה מודרניים. בנוסף, כמעט כל שיטות הגוגיטסו הנלמדות היום הינם מודרניות ואין ביניהם ובין שיטות הגוגיטסו המסורתיות של יפן הפיאודלית כל זיקה.

אולי הדרך הפשוטה ביותר להגדיר את השניים היא היסטורית. כל אותן השיטות שנוסדו עד סוף המחצית הראשונה של המאה התשעה עשרה ביפן, מוגדרות כאומנויות או תורות לחימה מסורתיות, בעוד שאילו שנוצרו לאחר מכן מוגדרות כמודרניות.

בוגיטסו משמעו אומנות צבאית,וככזו היא מתמסרת רובה ככולה לצורך לחימה בלבד. בעוד שבודו משמעו דרך צבאית, וככזו היא מתייחסת לא רק ללחימה, אלא גם לאספקטים שונים אחרים.

אספקטים אחרים אילו אינם קבועים וזהים לכל התורות והם יכולים להיות מגוונים ובעלי הדגשים שונים בתלות השיטה,התקופה ההיסטורית וכמובן במורה, אישיותו וניסיון חייו.

זכורני מקרה שאורח נכנס לדוגו שבניהולי על מנת לצפות באימון. מכיוון שאותו אורח השאיר רושם טוב בסבלנותו ובהתעניינותו במהלך השיעור,ירדתי לקראתו ברכתי אותו ושאלתיו האם הוא יודע במה אנו מתאמנים? מכיוון שלא הגיב לשאלתי, עניתי לו בחביבות שקבוצה נוכחית זו מתאמנת באייקידו. מיד לאחר מכן שאלתיו, האם יש לו ניסיון כלשהוא באיזו שהיא אומנות או תורת לחימה? לשאלתי זו ניפח האורח את חזהו וענה לי בגאווה לא מוסתרת:“אני מתאמן באייקי גוגיטסו”.מיד השבתי לו: “אצלנו לומדים אייקי גוגיטסו בתוך המסגרת הכללית של אייקידו”. לתשובתי זו שקע חזהו חזרה והוא נשאר דומם. מקרה זה מדגיש את דלות הידע של רבים מהעוסקים בענפים אילו כמו גם ידע מוטעה של לא מעט מהמתאמנים, שבוחרים להתבדל מהכרת אומנויות ותורות לחימה אחרות, כמו גם הסתפקות בלימוד ידע מצומצם המספק הישגים מוגבלים בלבד.דבר אחר המטריד את רוחי הוא מוגבלות יכולת המורה להבין היטב את האומנות אותה הוא מלמד ובמיוחד העקרונות העומדים מאחריה. מקרה אחד מני רבים בו נתקלתי היה כאשר שני תלמידי נכחו בשיעור אייקידו בדוגו אחר, וכאשר ביקשו את המורה שם להסביר טכניקה מסוימת אותה לימד, אשר נראתה בעיניהם תמוהה ולא הגיונית, השיב להם: “איני יכול להסביר,כך מבצעים זאת ביפן”. אחד מהעקרונות החשובים אותם אני מורה לתלמידי הבכירים שחלקם כבר מורים בזכות עצמם - אל תלמד טכניקה אותה אינך מבין, וספק גדול, אם לא תהווה סכנה גדולה לעצמך לבצעה בזמן אמת. מצערת אותי לא פחות התמחות צרה של הרבה מורים בחלק אחד של השיטה, לדוגמא גודו וקראטה ספורטיבי בלבד. בעיניהם זה דבר לגיטימי, אך בעיני זה דומה נאמר לרופא בתחום ספציפי שאינו מסוגל לבצע החייאה בעת צורך.

לדעתי, חשוב שכל מורי אומנויות ובמיוחד תורות הלחימה, יכירו את כל האספקטים השונים הנוגעים לענף גם אם בחרו להתמחות באספקט מסוים. זכורני שבאחד מקורסי ההדרכה אותם עברתי לפני שנים רבות נאמר שמאמן טוב חייב לשלוט בתחומים שונים ורבים תיאוריה, טכניקה, פסיכולוגיה, אנטומיה , פיסיולוגיה, פיסיקה, תורת האימון, כושר גופני, עזרה ראשונה וכמובן טכניקה והיסטורית הענף. ומה עם הגנה עצמית, צדדים רוחניים וחינוך לערכים? איני טוען שאספקט כלשהוא חשוב יותר מאחרים אך מי שבחר להיות מורה מוטלת עליו אחריות גדולה כלפי תלמידיו שאינה מוגבלת לשטח המועדון או לאולם התחרות אלא בכל אשר ילך אותו תלמיד.

שלכם שלמה דוד